פסק-דין בתיק ת"א 246-05

עובדות והליכים:

א.         בפתח הדברים אני רואה מקום לחזור ולסקור בקצרה את העובדות הרלוונטיות כפי שנקבעו בפסק הדין שניתן על ידי כבר ביום 30.11.09, בתובענה העיקרית שבין הצדדים כאן (כך שהתובע שכנגד ייקרא להלן - " התובע" ו/או " קורן" ואילו הנתבעים שכנגד ייקראו להלהן - " הנתבעים" - ו/או " גרבר").

התובע שהיה בעלים של שתי חלקות במושב מנחמיה הסכים, לבקשת המינהל לבנות שם שכונות מגורים. ביום 29.9.05 חתם עם המינהל על הסכם חליפין אשר לפיו העביר קורן למינהל את הזכויות שהיו לו בחלקות שבמנחמיה, ובתמורה קיבל זכות בעלות מלאה בחלקה 91 במושבה כינרת, בה בנה את ביתו (חלקה 91 תת חלקה 93/2 בגוש 15308), עוד נמסרה לתובע גם תת חלקה 93/3 בשטח של 5,539 מ"ר. חלקות אלה עברו הליכי תכנון שבסופם נתקבלו ציוני מספרים כך שחלקה 93/2 הפכה לחלקה 169 ותת חלקה 93/3 הפכה לחלקה 187. לאחר שנחתם הסכם החליפין סלל התובע דרך גישה לביתו שנבנה על החלקה 169. הדרך עוברת בחלקות 187 ו- 91 ובחלקה 187 בנה התובע חנייה לרכבו (להלן ייקראו - " הדרך" ו/או " החניה"). התובע השתמש בדרך כדי להגיע לביתו ברכבו, לאחר שהמועצה המקומית כנרת התנגדה להסכם החליפין וביקשה למסור החלקה 187 למשפחת הנתבעים. בסופו של יום הגיעו הצדדים להבנות בעזרתו של ראש המועצה של המושבה כנרת. במסמך שערך, מבלי שמי מהצדדים חתם עליו נאמר:

"...       (3)        הדרך תסלל ותדופן על ידי ח. קורן.

(4)   הדרך תימדד ותרשם בספרי האחוזה כדרך משותפת לקורן וחפץ על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

        .........

    (6)    הדרך תשמש כדרך גישה וחניה לשני הצדדים".

    (ראה עדותו של מר יזרעאלי ומסמך נ/6).

על סמך הבנות אלה חתם התובע ביום 5.6.1970, על הסכם חליפין חדש ועל פיו נותרה התחייבותו של התובע להעביר את השטח שבבעלותו במושבה מנחמיה למינהל, וכן התחייבות המינהל להקנות לקורן זכות בעלות בחלקה 91 ו- 169 שבגוש 15308 במושבה כינרת. אולם תחת זכות הבעלות בחלקה 187 שהוקנתה לתובע בהסכם החליפין הראשון, מסר המינהל לתובע זכות  בעלות בשטחים אחרים שבמושבה מנחמיה ובנוסף הוסכם כי:

"(א) בנוסף לחלקת משנה 93/2 מחלקה 93 מסכימים הצדדים כי חלקה משנה 93/3 מחלקה 93 תהא כפופה להסכם שבין קורן למשפחת חפץ המאושר בחתימת ראש המועצה המקומית כנרת מתאריך 19.11.1968 בדבר דרך הגישה והחניה לקורן ולמשפחת חפץ".

(ב) קק"ל מתחייבת לא לערוך כל הסכם חכירה המתייחס לחלקת משנה 93/3 מחלקה 93 מבלי לרשום זכותו של קורן למחצית הדרך שתסלל בחלקת המשנה, האמורה בפנקסי המקרקעין".

(ראה סעיף 7 להסכם החליפין החדש נספח א' לתצהירה של פטריסיה פרץ מטעם המינהל).

הנתבעים בנו את ביתם בחלקה 187, סמוך לבית התובע עוד בשנת 1955, ובכל אותם זמנים ועד עתה עשה התובע שימוש בדרך ובחניה בהסכמתם ובידיעתם המפורשת. בשנת 2003, החל התובע לבנות קיר תומך בחלקת הנתבעים ללא הסכמתם ומכאן החלה המחלוקות שבין הצדדים. רק אז גילה התובע כי הדרך לא נרשמה במינהל ולא נעשתה כל פעולה לרישומה.

התובע הגיש תביעתו ביום 17.5.2005 וביקש להצהיר כי הוא בעל זכויות בעלות או חכירה לדורות במחצית שטח הדרך שבחלקה 187, ו/או לסעד חילופי לפיו תוכר זכותו לרישום זיקת הנאה בדרך ובחניה.

הנתבעים הגישו במצורף להגנתם גם תביעה שכנגד ובה עתרו לסלק ידו של התובע מהחלקה ולחייבו בהריסת ופינוי המחוברים שהקים בה.

בכתב הגנתו לתובענה שכנגד טען התובע, כי הדרך אשר לה כפופות זכויות הנתבעים בחלקה 187 היא דרך הגישה היחידה לביתו וכי השטח שנמצא בשימושו בפועל, תואם את ההסכמות שבין הצדדים, ולפיו תוואי הדרך והחניה הינם כפי שהוגדרו בהסכם שבין הצדדים (להלן" " הסכם קורן - חפץ"). עוד טען כי הוא סלל את הדרך והחניה ובנה קירות תומכים כבר בסוף שנות השישים בהתאם להסכמה המפורשת שקיבלה ביטוי בהסכם קורן חפץ. במהלך כל השנים הרבות, הנתבעים לא התנגדו ולא טענו כל טענה כנגד השימוש שעשו קורן ומשפחתו בדרך ובחניה או באשר למחוברים שהקים.

ב.         בהסכמת הצדדים הוריתי כי תחילה תוכרע השאלה הקניינית - היינו, האם לתובע זכות כלשהיא בדרך ומה טיבה?

בפסק הדין שניתן על ידי ביום 30.11.09, לאחר שנשמעו כל הראיות והוגשו הסיכומים, קבעתי כי יש לתת תוקף מחייב להסכם קורן חפץ ולקבוע כי למקרקעי התובע זיקת הנאה במקרקעין הכפופים בחלקה 187 של הנתבעים, המחייבים רישום. עוד קבעתי, כי זיקת הנאה זו היא מכח הסכם. עוד קבעתי כי "בעניננו לא יכולה להיות כל מחלוקת כי השימוש שעשה התובע במקרקעין כלל את סלילת הדרך, הכשרתה, נטיעת עצים והשבחת המקרקעין, לשם המקרקעין הכפופים כדי שניתן יהיה להגיע לאותם מקרקעין בדרך המלך ולעשות בהם שימוש" (ראה עמ' 70, ש' 1 עד 4 לפסק הדין).

ג.          דומה, כי באשר קבעתי כך לא היה עוד מקום להמשיך ולנהל את התובענה שכנגד, כפי שאכן ציינתי בסיפא לפסק הדין.